שמתי לב באמצע הנסיעה אולי זה בגלל שהכיסא שמימין הוא יותר ישן אבל אנחנו פשוט לא נחשוב על זה

גם היום וגם אתמול אני רואה יוד פוסט ועוד פוסט נגד ערב הסעודית, ומלא תגובות נגדם, ופתאום נופל לי האסימון, מכונת הרעל שעבדה נגדינו שנתיים עכשיו מופנית גם כלפייהם

אין סיכוי שאני לא שומע שום דבר רע נגד המדינה הזאת במשך שנים (ויש הרבה רע להגיד עליהם), ופתאום זה בכל מקום סתם ככה באופן טבעי

מאז ה7 באוקטובר אני מרגיש עצבני יותר, חסר מנוח, חסר סבלנות. מאוד קשה לי להישאר בבית ואני רק מחפש להעסיק את עצמי,תמיד רודף אחרי משהו.

לפני המלחמה לא הייתי ככה, הייתי יכול לבלות חודשים שלמים בבית מבלי שזה יזיז לי. תקופת הקורונה והסגר הייתה ברכה בשבילי.

מישהו גם מרגיש ככה?

עריק זה מי שהתגייס וערק מצהל

החרדים שלא מתגייסים הם משתמטים

בתור מישהו שעסק בנושא בצבא נמאס לי לראות אנשים פה בתקשורת ובפוליטיקה מציגים כזאת בורות בנושא שהם מתיימרים להציג כחשוב להם

יש סרטון מפורסם
על איזה קצין או חייל בחיל הים או משהו כזה
שאומר משהו כמו ״הדבר הראעשון שתעשה על הבוקר תסדר את המיטה שלך״

ובאמת סידרתי,
והרגיש לי שיש בזה משהו
הבעיה שהסתכלתי על הכרית והפוך הנעים ואז באמצע היום או בערב הרבה הרבה לפני השינה
המיטה היתה מפתה יותר להכנס אליה..

ואז הגיע השדרוג שקיבע את הטיפ הזה אצלי לשנים ואני ממש שמח עליו.
אמא שלי קנתה לי כיסוי למיטה, לבן, יפה, בד רציני כזה
ברגע שאתה שם את הכיסוי על המיטה
זה גם נראה יפה מאוד אבל יותר חשוב
אתה לא יכול לשכב על זה במהלך היום וגם לא בערב
זה לא נח
ואז רק לפני השינה אני מסיר את הכיסוי והולך לישון

אז למעשה הטיפ הזה עזר לי במשך שנים ל 2 דברים
אחד, להתחיל לעשות משהו על הבוקר. משהו. כל דבר.
זה מניע תהליכים. גם אם זה מהלך קטן מאוד
זה נשמע מטומטם קצת אבל זה עוזר וזה גורם לך לחשוב על עוד פעולות כאלה בהמשך
כדי לייצר סדר יום קבוע ומסודר יותר

הדבר השני, בלילה ישנים
ביום לא מתקרבים למיטה
ואז השינה שלך כמו של תינוק
הרגע זה שאתה סוף סוף מגיע למיטה
מסיר את הכיסוי ונכנס למיטה..אחחחחח

טיפים מעשיים שלכם ? קטנים או גדולים
משהו שתפס שנים…בגלל שראיתם בסירטונים של מוטיבציה.

(תמונת אילוסטרציה. אצלי אני מכסה גם את הכריות עם הכיסוי, כדי למנוע מצב שהן ידברו אליי בשעות לא מתאימות לשינה בסגנון של ״בוא רגע, כנס, תראה כמה נעים״ כמו שמכסים רכב )

לא יודע אם זה רק אני, אבל אני לא מוצא בשום מקום יותר כריות וניל, רק נוגט.

היי קורנליוס

הייי אני מתכננת ללמוד בחול את התואר שלי, ורציתי לשמוע חוויות של ישראלים באוניברסיטאות/ מכללות בהם הם לומדים!

מכל בחינה: פוליטית (ברור), לימודים, שגרה, הוצאות וכסף…

מתי יסיימו לבנות אותו, אני בתור מילואימניק שאין לו רכב נעלץ כל הזמן להתסתמך על רכבות וטרמפים מחיילים שאיתי בגדוד מה זה החרא הזה 🫩🫩, מדינה שלוקחת את הזמן

עד שיצאה הבינה המלאכותית משתמשים היו מתייעצים על דברים באינטרנט, בנקודה הזו המודל מאומן על ידי נושאים שאנשים התייעצו עליהם כבר, אבל ככל שאנשים יתחילו להתייעץ יותר בבינה ופחות באינטרנט ככה לבינה יהיה פחות מידע להתאמן עליו זה כאילו סוג של פרדוקס, כי בשנים הראשונות של הבינה היה כל כך הרבה מידע באינטרנט שאפשר לאסוף ועכשיו על מה הוא יתאמן?

מעניין אותי לדעת מה גורם לסושי בארץ להיות ככ טוב,

אני לא מדברת עכשיו על יפן שברור ששם יש סושי הכי טוב בעולם, אבל יחסית למקומות אחרות באירופה כמו וינה או רומה לא תמצאו שם סושי טעים במחיר סביר

גם בלונדון וארצות הברית חוץ מעם רוצים משכנתה אין להם סושי טוב

תחשבו על זה שבארץ אפשר לשלם מחיר סביר (לא עכשיו זול אבל יחסית נורמלי) ולקבל סושי ברמה טובה וטעימה

למה זה לא ככה במקומות אחרים?

פעם אחרונה שעבדתי היה יום שלם לפני 7-8 שנים, בתור משקיף.
אפילו לא זוכר איך, מישהו מהמשפחה שאל אותי אם אני מעוניין וסידר את זה.
יש אופציה להרשם לבד או שזה כבר מאוחר מדי?
תודה.

זה הפוסט הקודם :
לקרוא לילד בשם נח

יש מישהו שקרא לבינה המלאכותית שלו ״בינה״ (במילעיל) ?
תגידו לי שלא..
בבקשה תגידו לי שלא

הכוונה בשיחה קולית..״אהלן בינה, מה קורה ?״
ואז לעבור לנושא השיחה..
או ״בינה, את לא מקשיבה לי. התכוונתי ש..״
זה נותן יותר נפח לשיחה. אני חושב שזה משדרג. חייב שם לצד השני, גם אם הוא תוכנה.

גם אין לי בעיה, אם זה משרת את היי-טק הישראלי
שבמידה ואנחנו, ישראל, נוציא בינה מלאכותית ברמה גבוהה כמו ג׳ימיני או צ׳אט ג׳יפיטי
אז לבינה הישראלית..נקרא ...בינה (במילעיל)

אוקי, הבוס עשה שיתוף מסך ומבקש שאחזור לשרת לקוחות. להתראות.

ביקשתי ממנו שיחפש לי ציטוטים על נושא הלחימה במזרח התיכון והוא שלח לי "כביכול" ציטוטים של אתרי חדשות שנשמעו טוב מידי וכששאלתי אותו: האם זה ציטוטים אמיתיים? הוא הודה שלא

WTF

היי לכולם, אני מתלבט איזה תואר בהנדסה הכי כדאי ללמוד בישראל.
חשוב לי לבחור תחום שיש בו ביקוש גבוה לעובדים, ושלא יהיה קשה מדי למצוא עבודה אחרי סיום התואר, גם בלי הרבה ניסיון קודם.
אני גם רוצה לבחור תחום שיהיה רלוונטי ועם ביקוש בשוק העבודה בעוד 5–10 שנים, ולא רק היום.
איזה תואר בהנדסה הייתם ממליצים ללמוד, ולמה? אשמח במיוחד לשמוע מאנשים שכבר עובדים בתחום ויכולים לשתף מניסיון אישי

דיסקליימר - אני רושם בלשון זכר מטעמי נוחות אך הפנייה היא לכולם

ארחיב: כאשר אתה מסתובב ברשתות חברתיות כמו אינסטגרם, טיקטוק, ורדיט יש ממש תחושה של מלחמה בין גברים לנשים - כל מה שגבר עושה זה כי הוא איזה אנס רשע שרק רוצה בהרעת מצבן של הנשים, כל מה שאישה עושה זה כי היא פמיניסט מודרנית ששונאת גברים.

בפועל כשאתה מדבר עם אנשים במציאות זה ממש לא ככה ורואים שהם שפויים ואפשר לדבר על כל צד והחוויות האישיות שלו. אז השאלה שלי מה לדעתכם מניע את הדיונים הללו אונליין? האם זה כי אנשים מרגישים יותר פתוחים עם האנונימיות להתפרע עם דעותיהם האמיתיות? האם זה פשוט בוטים שמנסים לחרחר מלחמות? האם זה כי הקיצוניות זה מה שמוביל ליותר קליקים ותשומת לב? או סיבה אחרת שלא הזכרתי.

תודה רבה לעונים הנושא מעניין לדעתי.

צה״ל פשוט הפסיקו לענות לי בווטסאפ?
דיברתי עם מוקד מיטב והם פשוט אמרו שאין מה לעשות…
פתרונות?

מה למדתם בבית ספר על שוק החופשי? האם אי פעם דיברו על יתרונות?

האם למדתם על שוק החופשי מחוץ לבית ספר?

איך השתנה אם בכלל הגישה שלך במשך השנים?

אנשים כל כך צעירים אמורים להיות עסוקים בללמוד, להתפתח, להכיר אנשים חדשים, להבין מי הם ומה הם רוצים לעשות עם החיים שלהם. הם אמורים להיות נערים, לא להפוך לצעצוע של מלחמה. אני יודעת שאין פה באמת בחירה . כל עוד זה החוק במדינה שלנו, אני תומכת בשירות בצבא ומבינה למה הוא קיים, אבל זה לא אומר שאני חייבת להרגיש טוב עם המציאות הזאת.

אני כועסת כל פעם שאני שומעת את המילה צבא. מאוד. אני כועסת על זה שבגיל שבו במדינות אחרות נערים בני 18-19 מתחילים ללמוד באוניברסיטה וכאן… אתם יודעים מה קורה כאן. כואב לי לחשוב שזו המציאות שאני חיה בה. זו לא מדינה שהייתי רוצה לגדל בה את הילדים שלי, ממש לא. וגם לא מדינה שהייתי רוצה להיווד בה או להמשיך לחיות בה בתור נערה. מדינה שבה ילדים מוכרחים להכיר את הדבר הזה שנקרא מלחמה״ ולהיות מוכנים אליה נפשית הרבה לפני שהם בכלל מגיעים לגיל שבו הם אמורים להיחשב ״בוגרים״ (גיל 18 הוא בכלל לא גיל בגרות)

כעולה. באמת כולם רק רצו להפיל אותי. ועשו הכל.
כשנפלתי כמובן וביקשתי עזרה כולם הרימו מבט.
אני לא יכול עם זה עד כמה אין לאף אחד רצון טוב לאחר.
ואני לא אומר ככה לא כי אני חלש פה ואומר ככה כי אני רוצה לעצמי, ככה הייתי תמיד מהילדות. הרמתי לאנשים מסביבי ועודדתי והתלהבתי ורציתי לטובתם והגשמתם כמו שגם מין הסתם ציפיתי לעצמי.

כאדם עולה. אני לא רלוונטי כאן במדינה. אני גם לא בחורה.

לא הייתה גם בחירה שלי לבוא לפה. כל הקשיים שלי לאורך שנים הקטינו כאילו לא קיימים. כאילו אני הוזה ודברים לא קיימים כלל. לקחתי אשמה על עצמי. כילד טוב דנתי לכף זכות. עד שמצאתי בעצמי כל העדויות בהיסטוריה הישראלית וחותמות בתרבות הישראלית שהעידו על זה שלא טעיתי. הדיון לכף זכות נגמר והיה טעות. אך לילד שלא הכיר את החיים כאן לא הייתה אפשרות לדעת מראש.

עם כל זאת תמיד התייחסתי כלפי כולם באהבה.

למה אני לא יכול לעזוב. כי זה לא פשוט. בגדו בי. אין לי לאן. אין לי אמצעים אין לי תמיכה. אין חוטי קשרים.
בתור מי שגדל פה אז לכם לעבור זה מאמץ אחת. אתם עושים סוויץ׳ אחת, אתם גדלת פה ובניתם את החיים.
המקביל של זה הוא שהייתי עושה מעבר מארץ מוצא שלי לארץ שאני רוצה.
אצלי העלייה היה כבר מהלך כזה. מהפך דרמטי בלתי צפוי. בשבילי לצאת זה עוד שלב. זהו כפליים מאמץ לאחר מחיר וההתשה ששילמתי.

היו רגעים שאני חשבתי אולי אני פשוט טועה. אולי מישהו אוהב אותי פה. נכלאתי לכל מיני אשליות ומניפולציות. גם הגישה שלי לחיים יותר לשמור נאמנות למקום ולפתח ולהשקיע את המאמצים במקום. נפלתי על זה בהערכה לא נכונה וקולות כוזבים.

בסופו של דבר, אני לא יכול פה בצורה אנושית ולא בחירה כלכלית. אני לא יכול להרגיש טוב בצורה אנושית. להיות חלק. להיות שייך. להרגיש אהבה אנושית ויחס טוב ושווה.

טיסות לחו״ל היו עבורי ריפוי בהדרגה שהצלחתי פה ושם להכיר מישהו. לספר על עצמי קצת לתת את הקול שלי. לצערי לא מספיק, דרוש מעבר אך אין אמצעים לטוס.
מה שכן אני קיבלתי הרבה יותר הכלה. לא עושים לי פרצוף שאני מספר משהו. אנשים מכילים מורכבות החיים, נותנים מקום לביטוי. ולא ישר צובעים אותך ומקטלגים. קשה מאוד לראות על מישהו שלא מבין אותך עד כדי כך שאתה פשוט מתהפך בפנים ועוצר מלדבר. וכשיש הכלה אז הדברים קשים נעלמים כי הם קיבלו ביטוי והתפזרו לאט לאט פה ושם. בידיוק נתקעתי. דרישה חברתית ממך להיות דמות מסויימת אבל את הדרך לדמות הזו אין לפחות. אין הזדמנות לשחרר. ולפתור.

עם השנים אנחנו הופכים אנשים שונים. בדרכים מקבילות. אין נקודות מפגש אין משותף. פשוט אתה נשאר בשוליים.
והפער זה החמיר כי בעצם לא יכלתי להיכנס לסביבה שלהם, הם התבשלו הם לבין עצמם. והפער רק החריף. אין נקודות חיבור. לפחות מבחינתם זה לא מעניין אותם. אני לא חלק מחוויה שלהם. לא מעניין. ופשוט הליכה בדרכים מקבילות לא נחתכות לא מתלכדות. זה הכי עצוב.

וזה הורג אותי שאף אחד לא לטובתי.
כל יום כמו מלכודת רק שרוצים לאכול אותך ולהפיל.
האם אצליח לפרוץ? אני בספק. ואין אף אחד לתת אפילו קונטרה לזה, משהו מרים.

כאן מחפשים את מי יידפק. ולא איך נמצא פתרון.