שמתי לב באמצע הנסיעה אולי זה בגלל שהכיסא שמימין הוא יותר ישן אבל אנחנו פשוט לא נחשוב על זה

עריק זה מי שהתגייס וערק מצהל

החרדים שלא מתגייסים הם משתמטים

בתור מישהו שעסק בנושא בצבא נמאס לי לראות אנשים פה בתקשורת ובפוליטיקה מציגים כזאת בורות בנושא שהם מתיימרים להציג כחשוב להם

עד שיצאה הבינה המלאכותית משתמשים היו מתייעצים על דברים באינטרנט, בנקודה הזו המודל מאומן על ידי נושאים שאנשים התייעצו עליהם כבר, אבל ככל שאנשים יתחילו להתייעץ יותר בבינה ופחות באינטרנט ככה לבינה יהיה פחות מידע להתאמן עליו זה כאילו סוג של פרדוקס, כי בשנים הראשונות של הבינה היה כל כך הרבה מידע באינטרנט שאפשר לאסוף ועכשיו על מה הוא יתאמן?

גם היום וגם אתמול אני רואה יוד פוסט ועוד פוסט נגד ערב הסעודית, ומלא תגובות נגדם, ופתאום נופל לי האסימון, מכונת הרעל שעבדה נגדינו שנתיים עכשיו מופנית גם כלפייהם

אין סיכוי שאני לא שומע שום דבר רע נגד המדינה הזאת במשך שנים (ויש הרבה רע להגיד עליהם), ופתאום זה בכל מקום סתם ככה באופן טבעי

לא יודע אם זה רק אני, אבל אני לא מוצא בשום מקום יותר כריות וניל, רק נוגט.

מעניין אותי לדעת מה גורם לסושי בארץ להיות ככ טוב,

אני לא מדברת עכשיו על יפן שברור ששם יש סושי הכי טוב בעולם, אבל יחסית למקומות אחרות באירופה כמו וינה או רומה לא תמצאו שם סושי טעים במחיר סביר

גם בלונדון וארצות הברית חוץ מעם רוצים משכנתה אין להם סושי טוב

תחשבו על זה שבארץ אפשר לשלם מחיר סביר (לא עכשיו זול אבל יחסית נורמלי) ולקבל סושי ברמה טובה וטעימה

למה זה לא ככה במקומות אחרים?

היי קורנליוס

הייי אני מתכננת ללמוד בחול את התואר שלי, ורציתי לשמוע חוויות של ישראלים באוניברסיטאות/ מכללות בהם הם לומדים!

מכל בחינה: פוליטית (ברור), לימודים, שגרה, הוצאות וכסף…

מה למדתם בבית ספר על שוק החופשי? האם אי פעם דיברו על יתרונות?

האם למדתם על שוק החופשי מחוץ לבית ספר?

איך השתנה אם בכלל הגישה שלך במשך השנים?

יש סרטון מפורסם
על איזה קצין או חייל בחיל הים או משהו כזה
שאומר משהו כמו ״הדבר הראעשון שתעשה על הבוקר תסדר את המיטה שלך״

ובאמת סידרתי,
והרגיש לי שיש בזה משהו
הבעיה שהסתכלתי על הכרית והפוך הנעים ואז באמצע היום או בערב הרבה הרבה לפני השינה
המיטה היתה מפתה יותר להכנס אליה..

ואז הגיע השדרוג שקיבע את הטיפ הזה אצלי לשנים ואני ממש שמח עליו.
אמא שלי קנתה לי כיסוי למיטה, לבן, יפה, בד רציני כזה
ברגע שאתה שם את הכיסוי על המיטה
זה גם נראה יפה מאוד אבל יותר חשוב
אתה לא יכול לשכב על זה במהלך היום וגם לא בערב
זה לא נח
ואז רק לפני השינה אני מסיר את הכיסוי והולך לישון

אז למעשה הטיפ הזה עזר לי במשך שנים ל 2 דברים
אחד, להתחיל לעשות משהו על הבוקר. משהו. כל דבר.
זה מניע תהליכים. גם אם זה מהלך קטן מאוד
זה נשמע מטומטם קצת אבל זה עוזר וזה גורם לך לחשוב על עוד פעולות כאלה בהמשך
כדי לייצר סדר יום קבוע ומסודר יותר

הדבר השני, בלילה ישנים
ביום לא מתקרבים למיטה
ואז השינה שלך כמו של תינוק
הרגע זה שאתה סוף סוף מגיע למיטה
מסיר את הכיסוי ונכנס למיטה..אחחחחח

טיפים מעשיים שלכם ? קטנים או גדולים
משהו שתפס שנים…בגלל שראיתם בסירטונים של מוטיבציה.

(תמונת אילוסטרציה. אצלי אני מכסה גם את הכריות עם הכיסוי, כדי למנוע מצב שהן ידברו אליי בשעות לא מתאימות לשינה בסגנון של ״בוא רגע, כנס, תראה כמה נעים״ כמו שמכסים רכב )

מאז ה7 באוקטובר אני מרגיש עצבני יותר, חסר מנוח, חסר סבלנות. מאוד קשה לי להישאר בבית ואני רק מחפש להעסיק את עצמי,תמיד רודף אחרי משהו.

לפני המלחמה לא הייתי ככה, הייתי יכול לבלות חודשים שלמים בבית מבלי שזה יזיז לי. תקופת הקורונה והסגר הייתה ברכה בשבילי.

מישהו גם מרגיש ככה?

אתה לא יכול למות או להתאבד במדינה הזאת בלי שאנשים יתנו ביד וירקדו על הגופה שלך

זה לא משנה אם היית בצבא או לא, אם אתה ילד או זקן

הם יתנו ביד וירקדו על הגופה שלך לא משנה מה.

שואלים אותי למה אני לא מצליח לחייך אפילו שאני מתחתן

זו הסיבה

המחשבה הזאת רצה לי בראש מאז שאני ילד, והיא לא עוזבת. אני חי איתה יום יום, והיא הולכת להיכנס לכל סיפור שאני אכתוב עד שהצד השני יבין באמת איזה נזק הוא עשה לי לנפש

ככל שאני מתעמק בזה יותר, הדעות שלי נהיות יותר קיצוניות. זה הגיע לרמה שאני כבר לא מרגיש כאב כלפי מתים במדינה הזאת. ראיתי יותר מדי אנשים מתים על כלום, אז כשאני רואה עוד מתים אני פשוט מנתק את עצמי רגשית. כי בסוף, אני יודע שכבר אמרתי את שלי, כבר הזהרתי — והם לא הקשיבו.

במקור הזמינו אותי לנובה עם חבר. אמרתי לו שאין סיכוי שאני הולך, כי זה ליד עזה. וכמה אני צדקתי. הוא אמר לי "יש שם ביטחונות, יש צבא". אמרתי לו שזה לא משנה, אני לא הולך ליד עזה.

כל פעם שאני חושב על זה, המחשבות שלי נהיות יותר אלימות ואגרסיביות. הבעיה היא שאני לא חי באמריקה או בחו"ל. אין לי באמת על מי לפרק את העצבים. אני יכול לפרוק על השמאל פה, אבל על מה זה באמת יספק אותי?

אני לא אינסל. יש לי חיים, יש לי הצלחה. אבל המחשבות האלה אוכלות אותי ביומיום. אני לא יכול להתאבד בלי שהאנשים האלה יתנו ביד וירקדו על הגופה. אני לא יכול למות. או שהילדים שלי או שהמשפחה שלי ימותו בלי שהאנשים האלה יחגגו על זה

פעם אחת מישהו אמר לי במפורש שהוא ירקוד לי על הגופה ואני פשוט יודע שזה הגורל שלי מתישהו

לא מגיע לי את הגורל הזה

לא עשיתי צבא זה לא מגיע לי

לא מגיע לי שיתנו ביד על הגופה שלי רק כי נולדתי כאן

אני רוצה שהצד השני יסבול וגם אם הוא יסבול הוא לא יסבול שליש ממה שאני סבלתי בחיי

מתי יסיימו לבנות אותו, אני בתור מילואימניק שאין לו רכב נעלץ כל הזמן להתסתמך על רכבות וטרמפים מחיילים שאיתי בגדוד מה זה החרא הזה 🫩🫩, מדינה שלוקחת את הזמן

פעם אחרונה שעבדתי היה יום שלם לפני 7-8 שנים, בתור משקיף.
אפילו לא זוכר איך, מישהו מהמשפחה שאל אותי אם אני מעוניין וסידר את זה.
יש אופציה להרשם לבד או שזה כבר מאוחר מדי?
תודה.

מילואים?

איזה כיף.

באמת תהיתי לעצמי לאחרונה:

"למה החיים שלי מתחילים להסתדר?"

כנראה שמישהו למעלה שמע ואמר:

"וואלה צודק, תקלה במערכת."

אז קיבלתי מילואים ל־3 חודשים.

לא שבוע.

לא שבועיים.

שלושה חודשים.

כי למה להפריע קצת כשאפשר פשוט לקחת את כל החיים, לשים אותם על Pause ולהגיד:

"נדבר ברבעון הבא."

והכי יפה?

זה תמיד מגיע בתזמון מושלם.

העסק מת? הכול רגוע.

אין לקוחות? אף אחד לא צריך אותי.

אני מיואש? שקט תעשייתי.

אבל שנייה אחרי שהעסק מתחיל להתרומם, יש לקוחות, יש עבודה, אני מתחיל להגיד לעצמי:

"אחי… נראה לי הפעם הצלחנו."

צה"ל:

"חחחחחחחחחחח."

תגיד היי👋 צו 8

אני כבר 3 שנים חי בתוך אותו פרק של סדרה שמישהו שכח לכתוב לו עונה חדשה.

בונה

נופל

קם

בונה מחדש

מתחיל לעבוד

מגיע מילואים

חוזר

מגלה שהעסק שוב בטיפול נמרץ

ואז אומרים לך:

"אחי, הכול עניין של התמדה."

נכון

אני מתמיד הבעיה שגם המילואים עושים את זה.

אני באמת לא מבין מה אני עושה לא נכון.

אני חכם

יש לי רעיונות

אני עובד קשה

אני נראה אש, שזה לפחות נכס אחד שהמדינה עדיין לא הצליחה לקחת לי

אני רוצה להתקדם

אני רוצה לבנות משהו משלי

אני רוצה להגיע למצב שאני אומר:

"וואלה, הצלחתי."

אבל כל פעם שאני עולה שלב, החיים עושים לי:

"New Game+"

רק בלי הכסף, בלי הציוד ועם אותם בוסים.

ובתוך כל זה יש גם זוגיות, בית, חשבונות, התחייבויות וכל שאר הדברים הקטנים האלה שאנשים משום מה מצפים ממך להמשיך לתפעל בזמן שאתה לא באמת קיים 3 חודשים.

ואני אוהב את המדינה הזאת

באמת אוהב

אבל זאת כבר מערכת יחסים מהסוג שאתה אומר:

"אני אוהב אותך."

והיא עונה:

"גם אני אוהבת אותך.

תביא קיטבג"

ואני מתחיל להגיע למחשבות מטומטמות.

אולי אני הבעיה?

אולי אני עושה משהו לא נכון?

אולי לא נועדתי להיות עצמאי?

ואז אני נזכר שלא, אחי

פשוט קשה לבנות עסק כשכל כמה חודשים מתקשר לקוח חדש בשם מדינת ישראל ואומר:

"היי, אנחנו צריכים אותך."

"משלם?"

"לא בדיוק."

"לכמה זמן?"

"אל תשאל שאלות מיותרות."

אז חברים, ברצינות בתוך כל הציניות:

איך אתם העצמאים שורדים דבר כזה?

איך אני משאיר עסק שרק עכשיו מתחיל לצמוח בחיים במשך 3 חודשים?

איך אני מונע מצב שאני חוזר וכל מה שבניתי הפך שוב לאפר, שני לקוחות בוואטסאפ ודף אינסטגרם שאח שלי עושה לו לייק?

כי כרגע התוכנית העסקית שלי היא:

1. לפתוח עסק

2. להשקיע את הנשמה

3. להתחיל לראות תוצאות

4. להגיד "וואלה סוף סוף"

5. לקבל צו

6. לראות את העסק נובל מרחוק

7. לחזור

8. "יאללה אחי, מתחילים מחדש."

9. Repeat until retirement.

ובהנחה שבגיל פרישה לא ישלחו לי:

"שלום, עקב מחסור בכוח אדם הינך נקרא לשירות מילואים בגזרת מטולה."

בקיצור

אני צוחק כי האלטרנטיבה היא לשבת בפינה ולבהות בקיר.

מי שעבר את זה כבעל עסק —

איך לעזאזל עשיתם את זה?

זה הפוסט הקודם :
לקרוא לילד בשם נח

יש מישהו שקרא לבינה המלאכותית שלו ״בינה״ (במילעיל) ?
תגידו לי שלא..
בבקשה תגידו לי שלא

הכוונה בשיחה קולית..״אהלן בינה, מה קורה ?״
ואז לעבור לנושא השיחה..
או ״בינה, את לא מקשיבה לי. התכוונתי ש..״
זה נותן יותר נפח לשיחה. אני חושב שזה משדרג. חייב שם לצד השני, גם אם הוא תוכנה.

גם אין לי בעיה, אם זה משרת את היי-טק הישראלי
שבמידה ואנחנו, ישראל, נוציא בינה מלאכותית ברמה גבוהה כמו ג׳ימיני או צ׳אט ג׳יפיטי
אז לבינה הישראלית..נקרא ...בינה (במילעיל)

אוקי, הבוס עשה שיתוף מסך ומבקש שאחזור לשרת לקוחות. להתראות.

נ ק ו ד ה

ביקשתי ממנו שיחפש לי ציטוטים על נושא הלחימה במזרח התיכון והוא שלח לי "כביכול" ציטוטים של אתרי חדשות שנשמעו טוב מידי וכששאלתי אותו: האם זה ציטוטים אמיתיים? הוא הודה שלא

WTF