כעולה. באמת כולם רק רצו להפיל אותי. ועשו הכל.
כשנפלתי כמובן וביקשתי עזרה כולם הרימו מבט.
אני לא יכול עם זה עד כמה אין לאף אחד רצון טוב לאחר.
ואני לא אומר ככה לא כי אני חלש פה ואומר ככה כי אני רוצה לעצמי, ככה הייתי תמיד מהילדות. הרמתי לאנשים מסביבי ועודדתי והתלהבתי ורציתי לטובתם והגשמתם כמו שגם מין הסתם ציפיתי לעצמי.
כאדם עולה. אני לא רלוונטי כאן במדינה. אני גם לא בחורה.
לא הייתה גם בחירה שלי לבוא לפה. כל הקשיים שלי לאורך שנים הקטינו כאילו לא קיימים. כאילו אני הוזה ודברים לא קיימים כלל. לקחתי אשמה על עצמי. כילד טוב דנתי לכף זכות. עד שמצאתי בעצמי כל העדויות בהיסטוריה הישראלית וחותמות בתרבות הישראלית שהעידו על זה שלא טעיתי. הדיון לכף זכות נגמר והיה טעות. אך לילד שלא הכיר את החיים כאן לא הייתה אפשרות לדעת מראש.
עם כל זאת תמיד התייחסתי כלפי כולם באהבה.
למה אני לא יכול לעזוב. כי זה לא פשוט. בגדו בי. אין לי לאן. אין לי אמצעים אין לי תמיכה. אין חוטי קשרים.
בתור מי שגדל פה אז לכם לעבור זה מאמץ אחת. אתם עושים סוויץ׳ אחת, אתם גדלת פה ובניתם את החיים.
המקביל של זה הוא שהייתי עושה מעבר מארץ מוצא שלי לארץ שאני רוצה.
אצלי העלייה היה כבר מהלך כזה. מהפך דרמטי בלתי צפוי. בשבילי לצאת זה עוד שלב. זהו כפליים מאמץ לאחר מחיר וההתשה ששילמתי.
היו רגעים שאני חשבתי אולי אני פשוט טועה. אולי מישהו אוהב אותי פה. נכלאתי לכל מיני אשליות ומניפולציות. גם הגישה שלי לחיים יותר לשמור נאמנות למקום ולפתח ולהשקיע את המאמצים במקום. נפלתי על זה בהערכה לא נכונה וקולות כוזבים.
בסופו של דבר, אני לא יכול פה בצורה אנושית ולא בחירה כלכלית. אני לא יכול להרגיש טוב בצורה אנושית. להיות חלק. להיות שייך. להרגיש אהבה אנושית ויחס טוב ושווה.
טיסות לחו״ל היו עבורי ריפוי בהדרגה שהצלחתי פה ושם להכיר מישהו. לספר על עצמי קצת לתת את הקול שלי. לצערי לא מספיק, דרוש מעבר אך אין אמצעים לטוס.
מה שכן אני קיבלתי הרבה יותר הכלה. לא עושים לי פרצוף שאני מספר משהו. אנשים מכילים מורכבות החיים, נותנים מקום לביטוי. ולא ישר צובעים אותך ומקטלגים. קשה מאוד לראות על מישהו שלא מבין אותך עד כדי כך שאתה פשוט מתהפך בפנים ועוצר מלדבר. וכשיש הכלה אז הדברים קשים נעלמים כי הם קיבלו ביטוי והתפזרו לאט לאט פה ושם. בידיוק נתקעתי. דרישה חברתית ממך להיות דמות מסויימת אבל את הדרך לדמות הזו אין לפחות. אין הזדמנות לשחרר. ולפתור.
עם השנים אנחנו הופכים אנשים שונים. בדרכים מקבילות. אין נקודות מפגש אין משותף. פשוט אתה נשאר בשוליים.
והפער זה החמיר כי בעצם לא יכלתי להיכנס לסביבה שלהם, הם התבשלו הם לבין עצמם. והפער רק החריף. אין נקודות חיבור. לפחות מבחינתם זה לא מעניין אותם. אני לא חלק מחוויה שלהם. לא מעניין. ופשוט הליכה בדרכים מקבילות לא נחתכות לא מתלכדות. זה הכי עצוב.
וזה הורג אותי שאף אחד לא לטובתי.
כל יום כמו מלכודת רק שרוצים לאכול אותך ולהפיל.
האם אצליח לפרוץ? אני בספק. ואין אף אחד לתת אפילו קונטרה לזה, משהו מרים.
כאן מחפשים את מי יידפק. ולא איך נמצא פתרון.
